רבות נכתב על יתרונות הספורט ועל ההנאה שהוא מסב למי שעוסק בו באופן קבוע. בארסנל שלו יש סוגי כאב שונים, חלקם נעימים ומעידים על העבודה הרבה שנעשתה וישנה תחושת סיפוק גדולה וחלקם פשוט בלתי נסבלים. בעיקר אלה שמסתיימים בחדר הניתוח.
אימון גופני הוא דרך חיים. כזו שמביאה את הגוף לשיאים חדשים עבור עצמו, דוחפת אותנו קדימה לגלות את הפסגה הבאה שלנו, מספקת לנו את כל ההורמונים שעושים לנו טוב. אבל, צריך לדעת מתי לעצור ולהקשיב לגוף. אחרת, הגוף פשוט מודיע לנו ומוציא אותנו לחל"ת. קורה. בנקודה הזו נדרשת מעורבות של אורתופד ספורט ולעיתים גם לחדר ניתוח.
כאתלט ההבנה שלי את 'נפש הספורטאי' הובילה למציאת פתרונות טיפוליים, כך שניתן יהיה להמשיך ולבצע פעילות גופנית גם לאחר חבלות ופגיעות משמעותיות. נקודת המבט שלי היא שניתן כמעט תמיד להמשיך לעסוק בספורט כזה או אחר גם בזמן פציעה על ידי שילוב בין טיפול משקם ושינויים בסוג וכמות הפעילות הגופנית.
אך לפעמים יש צורך לעצור ולהבין שישנן פגיעות שהטיפול הניתוחי הוא המועדף. אם כן, מדוע?
מהם הקריטריונים שעוזרים לנו להחליט מתי לנתח?
- התוצאה התפקודית של ניתוח, בזמן הקצר, טובה יותר מטיפול שמרני. למשל, פריקות חוזרות של כתף. במידה ולא ננתח, בכל פעם שנבצע תנועה מסויימת עם הכתף היא תעבור פריקה. מדובר באירוע כואב ומגביל.
- אנחנו צופים שבמידה וננתח, התוצאה התפקודית לאורך זמן, בעתיד, תהיה טובה יותר. למשל, בברך נעולה עם קרע ידית דלי של המניסקוס. תפירה של הקרע תחזיר לסחוס הברך את ההגנה והתמיכה.
- ישנה סכנה בעתיד לפגיעה חוזרת במידה ולא ננתח. למשל, בפריקות פיקה. במידה ולא נייצב את הפיקה, היא עלולה לפרוק שוב ובמקרים מסויימים לגרום לשבר בברך, פגיעת סחוס קשה והפרעת תפקוד לטווח הקצר והארוך
המשפט שאני שומע פעמים רבות הוא "אני מעדיף. פה לנסות הכל לפני ניתוח" המשפט לא נכון. נכון יותר לומר "עדיף בלי ניתוח אבל אני רוצה ניתוח, אם זה הדבר הנכון".
נפצעת? קיים צורך בניתוח? אין סיבה לסבול מכאב, או להחמיר את הפציעה. ד"ר טיין כאן כדי לעזור.
